<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' קריאת התורה</h1>
<h2>דף כא.</h2>
וכהן אחר כהן לא יקרא [גיטין נ"ט ע"ב] משום פגמו של ראשון, ולוי אחר לוי לא יקרא משום פגם שניהם. ואם אין כהן נתפרדה חבילה, כלומר שאין קורא לוי כלל אלא ישראל גדול הצבור. ואם אין שם לוי, קורא אותו [כהן] עצמו, אחד בשביל עצמו ואחד בשביל לוי. ואמר מר רב נטרונאי ז"ל כהן שנשתמד וחוזר בו אינו קורא בתורה ראשון, ואינו נושא את כפיו משום דאחליה לקדושתיה, ותנן [מנחות ק"ט ע"א] הכהנים ששמשו בבית חניו לא ישמשו במקדש בירושלים, ואין צריך לומר לדבר אחר, שנאמר אך לא יעלו כהני הבמות אל (ה)מזבח וגו', הרי הן כבעלי מומין, חולקין ואוכלין, אבל לא מקריבין. ואמר רב שמואל הכהן בעסק כהן שנטמא למתים אע"פ שאינו משבעה מיתי מצוה קרוביו ונגע בו בשגגה, אינו נפסל מן הדוכן, [עד שיטמא למתים שאינן משבעה קרובים במזיד, כי אז יפסל מן הדוכן] ומכל מעלות כהונה עד שישוב ויחזור, דתנן [בכורות מ"ה ע"ב] הנושא נשים בעבירה פסול עד שידור בהנאה, והמטמא למתים פסול עד שיקבל עליו שלא יהא מטמא למתים, ועל זה הקשו למה הצריכו לנושא נשים בעבירה הדרת הנאה, ולא הצריכו כך לכהן המטמא למתים, ופירוקו שזה יצרו תוקפו [וזה אין יצרו תוקפו]. והכהן הזה מתרין בו להזהר מן השגגה, שאנו חייבין לקדשו בעל כרחו, שנאמר וקדשתו, ואמרי' [יבמות פ"ח ע"ב] מנין שאם לא רצה נכפנו, ת"ל וקדשתו בעל כרחו. ושני כהנים חתנים בשבת אחת כהן אחר כהן לא יקרא, ואותן שקראו בשני ספרי בענין אחד לא יפה עשו ולא שרי למעבד הכי, דבהדיא אמרי' [מגילה כ"א ע"ב] ובלבד שלא יהיו שנים קורין. ומנהג שלנו כהן קורא ראשון והדר לוי והדר ישראל, והדר מוקמי חתן שני וקרו ליה בכהונה וקאי, והדר קרו ללוי בלויות, וקרו אחריו ישראל, או קרי כהן שני במקום ישראל שלישי לראשון, [ואחריו לוי ואחריו ישראל], ואי הוה עוד כהן שלישי חתן עבדינן הכי. וההוא דקשישא ודגמיר או דחשיב, שפיר דמי לאקדומיה. וחתן סומא לא אפשר למיתן ליה ספר תורה, דמעשה התול בעלמא הוא, דתנן [מגילה כ"ד ע"א] סומא לא יקרא בתורה, והכי קאמ' לא יקרא על פה במקום מי שקורא בכתב, דקיימ' לן [גיטין ס' ע"ב] דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה, אבל לאוקמי אינש אחרינא שפותח ורואה ומברך ועומד מצדו, שפיר דמי. ואמר בתשובה אחרת ואיכא מנהגא הכא היכא דנפישי כהנים בצבורא ולא נפישי ישראל, דקרי כהן, ואחריו לוי, ואחריו ישראל, והדר אמר שליחא דצבורא ר' פלוני כהן ליקום, וקאי כהן, ובתריה רב פלוני לוי ליקום, וקאי לוי, ובתריה רב ישראל. וקא מתעביד [הכי] קמי רבואתא וליכא מערער. ונשאל ממר רב האיי ז"ל על כהן קטן לקרות בתורה ראשון. ופשטה מדתנן [מגילה כ"ד ע"א] קטן קורא בתורה ומתרגם, וכשקורא עולה למנין שבעה. וכשר הוא שיקרא שמיני ומפטיר בנביא, ואין בהפטרת [קטן] פגם לצבור אלא דרך ארץ. והישר לעשות שיעמוד אדם חשוב וגדול בין לקרות ראשון בין להפטיר, ומעמידין קטן לקרות ראשון ולהפטיר מפני כבוד אביו. ואם על (ה)פגם הכהן חששתם שעומד שמיני לקרות בתורה ולהפטיר בנביא, אין בזאת פגם כל עקר, ומעשים בכל יום כהנים מפטירין. וכהן קורא ראשון ואם בא לחלוק כבוד למי שגדול ממנו אינו רשאי, דחיישי' דילמא אתי לאנצויי. ודוקא בשבתות וימים טובים דשכיחי רבים, אבל שני וחמשי לא יקרא כהן, אלא יניח לקרות תחלה החכמים. ואפילו בשבתות וימים טובים אם יש גאון או רב מובהק וראש ישיבה דכולי עלמא כייפין ליה, מותר לכהן לחלוק לו כבוד, דליכא למיחש לאנצויי, דהא כולי עלמא כייפין ליה.
וכתב הנגיד ז"ל הכי אמר רב סעדיה ז"ל הקורא בתורה לא ישען לכתל ולא לעמוד וכן המתרגם, ולא ידענא מהיכא. א"ר פרנך א"ר יוחנן האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום בלא אותה מצוה, הלכך אין שליח צבור רשאי להפשיט ספר תורה בצבור משום כבוד צבור. ואמר מר רב יהודאי ז"ל כי אמור רבנן [מגילה כ"ט ע"א] מביאין שלש תורות בדאיכא, ואי ליכא אלא חד ליכרכיה וליקרי ולא ליכרכיה ברבים. ואמר מר רב נטרונאי ז"ל מוטב לגוללו בצבור ולא ליבטיל מלקרות, וכל שכן שאפשר לגוללו בצד אחד בבית הכנסת שלא בפני הצבור. ואמר רב מתתיה ז"ל דלא ליכרכיה בפרהסיא כלל. ודרב נטרונאי עדיף.
<h2>דף כג:</h2>
תנן במגלה אין פורסין על שמע וכו' ובירושלמי [מגילה פ"ד ה"ד] וכל אלו שאמרו שאין פורסין ואין מפטירין בנביא ולא קורין ולא נושאין את כפיהן ואין עוברין לפני התיבה אם התחילו בעשרה והלכו להן מקצתן גומר, ועל כלם הוא אומר ועוזבי ה' יכלו. ותו בירושלמי [שם פ"ד ה"א] ר' שמואל בר רב יצחק עאל לבי כנשתא חמא לבר נש קאים ומתרגם וסמיך לעמודא, אמר ליה אסיר לך, כשם שניתנה באימה כך אנו צריכין לנהוג בה אימה. אמר ר' חגי רב שמואל בר רב יצחק עאל לבי כנשתא חמא חזנא קאי וקא מתרגם ולא קאי בר נש תחותיה, אמר ליה כשם שנתנה על ידי סרסור, כך אנו צריכין לנהוג בה. עאל ר' יהודא בן פזי ועבדה שאלה, אנכי עומד בין ה' וביניכם. אמר ר' חגי ר' שמואל בר רב יצחק עאל לבי כנשתא חמא חד סופר מושיט תרגומא מגו ספרא, אמר ליה אסיר לך, דברים שנאמרו בפה בפה, ודברים שנאמרו בכתב בכתב.
<h2>דף כה.</h2>
המכנה בעריות משתקין אותו כגון קלון אביו וקלון אמו. ואמ' מר רב האי ז"ל הכי פירושה מי שמקרא את חבירו בפרשת עריות ומבייש מלומר לו ערות אביך וערות אמך וערות אחותך, ומכנה ואומ' ערות אביו וערות אמו וערות אחותו משתקין אותו עד שיקרא הפסוק כצורתו, והני מילי בשעת מקרא, אבל אי תני ליה במתנית' או דמתני ליה בגמרא ראוי לכנות בדבר קללה בין במתנית' בין בקראי דנפלין בה, כדתנן [שבועות ל"ה ע"א] יכהו אלהים וכן יכהו [אלהים] זה אלה האמורה בתורה [ועלה אמרי'] [שם ל"ו ע"א] יתיב רב כהנא קמיה דרב יהודה וקא אמר [יככה אלהים וכן יככה אלהים] וא"ל כני, ויתיב ההוא מרבנן קמיה דרב כהנא ויתיב וקאמר גם אל יתצך לנצח, א"ל כני. כל זה כשיושבין למתנא או בדבר שיחה, אבל מי שיושב לקרות אין משנה ממה שכתוב, ולא מכנה לא רב לתלמידו ולא תלמיד לרבו, וכל שכן הקורא בספר תורה ברבים. וכתב הרב ר' יהודה ז"ל דהאי קלון אביו וקלון אמו לענין מתרגם אימור, שמי שהוא מתרגם על הקורא סומך, אם רוצה לכבד את הקורא שלא יתרגם ערייתא דאבוך ואומר ערייתא דאבוהי משתקין אותו, כי אין על המתרגם לכנות מפני כבוד הקורא, כי גם התרגום חובה לאמרו כקריאת התורה וכנתינתה. ודייקא נמי דבתרגום קא עסיק מדקאמר בלשון ארמית קלון אביו וקלון אמו, ולא אמר ערות אביו וערות אמו, ומדסמיך ליה [בזאת] המשנה ומזרעך לא תתן לאעברא לארמיותא שהוא לשון תרגום, וההוא ודאי בתרגום [הוא]. ועוד מה אצטריך למימר פשיטא דהוה ליה קורא על פה, אם בקורא ספר תורה עסקינן, אלא ודאי בתרגום קאמר, וכלה מתניתא בצבור עסקינן. ברכת כהנים נקרא ולא מתרגם [כ"ה ע"ב], מאי טעמא משום ישא. ירושלמי [פ"ד הי"א] ר' בא בעא מר' יוסי מאי טעמא, אמר לי' כה תברכו לברכה ניתנה ולא לקריאה, פי' קריאה כהלכתה בתרגומו.
ואמר מר רב סעדיה עשרה פסוקין צבור קורין אותם ומתרגמין אותם כשמגיע אליהם, ואלו הן י"י ילחם לכם, ויאמינו בי"י, י"י איש מלחמה, מי כמכה באלים, מקדש י"י, י"י ימלוך, כי מחה אמחה, שוב מחרון אפך, [י"י] י"י אל רחום וחנון, תמחה את זכר עמלק, ובנביאים [שלשה] קדוש קדוש קדוש י"י צבאות מלא כל הארץ כבודו וגו', ברוך כבוד י"י ממקומו, לא ימושו מפיך, ובכתובים שנים ליהודים היתה אורה, כי מרדכי היהודי כשקורין את המגילה בצבור. דנביאים הם בהפטרות שאנו קורין אותן בצבור, קדוש הוא בהפטרה בשנת מות המלך עוזיהו, ברוך כבוד י"י בהפטרת המרכבה, לא ימושו מפיך בסוף הפטרה די"ה.
ת"ר יש נקרין ולא מתרגמין ויש נקרין ומתרגמין, ויש לא נקרין ולא מתרגמין. נקרין ומתרגמין בל"ת עק"ן נשפ"ה סימן, מעשה בראשית, מעשה לוט ובנותיו, מעשה תמר, מעשה עגל הראשון, ברכות וקללות, אזהרות ועונשין, מעשה אמנון סתם [מעשה אבשלום בפלגשי אביו] מעשה בפלגש בגבעה, הודע את ירושלים, כלן אם הפטיר בהן בצבור נקראין ומתרגמין. נקראין ולא מתרגמי' (ר"ב) רע"ב ד"ן, מעשה ראובן, מעשה עגל השני, ברכת כהנים, מעשה דוד, ומעשה דאמנון בן דוד, כל אלו נקרין ולא מתרגמין. ותבות שכתובות לגנאי מכנין אותם כגון בעפולים בטחורים, תשגלנה תשכבנה, למחראות למוצאות, אלו לא נקרין ולא מתרגמין שתקנו עזרא וסיעתו. תוספתא [מגילה פ"ד מ"א] הכתו' לרבים אין מכנין אותו ליחיד, ליחיד אין מכנין אותו לרבים, ר' יהודה או' המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי, והמוסיף עליו הרי זה מחרף ומגדף. ופרישו רבנן הכי המתרגם פסוק כצורתו כגון ויראו את (אלהים) [אלהי ישראל], וחזו ית (יקר) אלהא דישראל, וההוא בדאי מפני שאין הקב"ה נראה, והמוסיף עליו וחזו ית (מלכיא) [מלאכא] דאלהא דישראל, הרי זה מחרף ומגדף שעושה הכבוד מלאך, אלא מתרגם וחזו ית יקר אלהא דישראל. ויש שואלין בהא דאמרי' נקרין ולא מתרגמין, הא תינח מה שכתי' בתורה כמו מעשה ראובן ומעשה עגל השני וברכת כהנים, איצטריך לאשמעינן שאע"פ דאנו מתרגמין בצבור כל הסדרים שאנו קורין בכל שבת ושבת אין מתרגמין אלו, אבל מה שהוא מן הנביאים כמו מעשה דוד שאמרו נקרין ולא מתרגמים, ופלגש בגבעה ומעשה אמנון סתם ותמר ומעשה דאבשלום בפלגשי אביו שנקרין ומתרגמים, היכן מצינו שמפטירין בהם בצבור שהוצרכו לומר נקרין ומתרגמים, נקרין ולא מתרגמים. ותירוצא דמילתא כי הפטרות לא היו סדורות בימי חכמי התלמוד כמו שהן סדורות היום אצלינו, ובאותן הימים היו מפטירין בכל מקום שהיו רוצים, לכך הוצרכו לומר באלו נקרין ומתרגמין, באלו נקרין ולא מתרגמין, אבל מאחר כן הוקבעו ההפטרות. מעשה עגל השני מן ויאמר משה אל אהרון עד וירא משה את העם כי פרוע ועד בכלל. וכן כתו' בהלכות עד לשמצה בקמיהם ועוד פסוק אחד ויגף י"י את העם. וזה [ה]פסוק שהוזכר בהלכות לא נזכר בתלמודנו, וגם לא פרשו בהלכות מפני [מה] מנאו. מיהו בירושלמי [מגילה פ"ד הי"א] אמור ר' אחא בשם ר' אבא ומחא י"י ית עמא על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן. ואמ' מר רב האי דאיתמר נמי משום זקנים הראשונים כי כשמתרגמין ויגף י"י את העם אין משלימין אותו, ונהגו בו בני אדם, ואין לו זכר אלא בתלמוד ארץ ישראל דאמרי' ביה ר' אחא בשם ר' אבא ומחא י"י ית עמא על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן. וחזי לן בנוסחי עתיקי דכתיבי בהו כי כשמתרגמין במעשה (ב)מרכבה ומגיעין לפסוק זה [ו]ממעל לרקיע אשר על ראשם אין מתרגמין דמות כמראה אדם, אלא כך מתרגמין, ועל דמות כמראה אדם עליהון מלעילא. ולא חזי (לן) לרשוותא מידי בהאי נוסחא. וכתב הגאון ר' יצחק ואלו שאמרו נקרין ולא מתרגמין בצבור הוא, אבל ביחיד לא.
<h2>דף לא.</h2>
וכתב הנגיד הכי סדר הפרשיות והפטרות בימים טובים וחלו של מועד ויום הכפורים וחנכה ופורים וימי תענית. ביומא קמא דפסחא מתחיל האי סימנא משך תורא קדש בכספא פסל במדברא שלח בוכרא. יום ראשון קרו משכו עד על צבאותם, ומפקין ספרא אחרינא וקרי מפטיר בפנחס ובחדש הראשון עד סוף פסקא, ומפטיר ביהושע בעת ההוא עד אין יוצא ואין בא. יומא תנינא קרו שור או כשב עד וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל, וקרי מפטיר בתורה בפנחס כדאיתמל, ומפטיר במלכים בן שמנה שנים יאשיהו במלכו עד ואחריו לא קם כמהו. ויום שלישי קדש לי כל בכור עד ויהי בשלח שלשה, ורביעי קרי בספרא אחרינא בפנחס מן והקרבתם אשה עד סוף פסקא. יום רביעי קרו תלתא אם כסף תלוה עד לא תבשל גדי, ורביעי והקרבתם. יום חמשי קרו תלתא מן פסל לך עד לא תבשל, ורביעי והקרבתם. יום ששי קרו תלתא מן וידבר ה' אל משה במדבר סיני עד ולאזרח הארץ, ורביעי והקרבתם. יום שביעי קרו ויהי בשלח עד כי אני ה' רופאך, ומפטיר קרי בפנחס והקרבתם כדאיתמול, ומפטיר בשמואל מן ותהי עוד מלחמה לפלשתים עד על שמונה מאות חלל בפעם אחת. ובמקומנו לא נהגו להפטיר אלא מן וידבר דוד עד מגדיל ישועות וגו'. אך טוב מי שנוהג להזכיר המלחמות שעשה דוד והנסים שעשה לו המקום, כמו שאנו קורין ויהי בשלח ומזכירין הנס ואחר כך השירה, וכמו שאנו עושין בשירת דבורה שמתחילין ודבורה אשה נביאה להזכיר הנס והשירה. ומה שכתוב בגמרא ומפטירין וידבר דוד לסימנא בעלמא אמרו, כמו העצמות היבשות. יום שמיני של פסח קרו כל הבכור עד סוף פסקא, ומפטיר קרי בפנחס כדאיתמל, ומפטיר בישעיה עוד היום בנוב לעמוד עד כי [גדול] בקרבך קדוש ישראל. וכד מקלע שבתא בחלא דמועדא דפסח קרו ראה אתה עד לא תבשל, וקרי מפטיר בפנחס והקרבתם, ומפטיר ביחזקאל היתה עלי. ואמר מר רב האיי ז"ל שעתידה תחיית המתים להיות בניסן ומלחמת גוג ומגוג בתשרי. וכלהו תמניא יומי דפסחא מפקי' תרי ספרי.
בעצרתא ביומא קדמאה קרו בחדש השלישי עד סוף פסקא, וקרי מפטיר וביום הבכורים, ומפטיר ביחזקאל ויהי בשלשים עד ותשאני רוח. יומא תנינא קרו כל הבכור עד סוף פסקא, וקרי מפטיר וביום הבכורים, ומפטיר בחבקוק מן וה' בהיכל קדשו עד למנצח בנגינותי.
בתשעה באב קרו מכי תוליד בנים עד סוף פסקא, והשלישי מפטיר באסף אסיפם עד אל יתהלל החכם בחכמתו. במנחה קרו ויחל, והשלישי מפטיר שובה ישראל עד ה' אלהיך. והאידנא נהגו במקומנו בכל תענית שגזרו על הצבור שקורין בבקר ובערב ויחל, ואין מפטירין בבקר, ומפטירין בערב דרשו ה' בהמצאו [ובת"ב קורין שחרית כי תוליד בנים ומפטירין (שחרית) אסף אסיפם, ובמנחה קורין ויחל ומפטירין דרשו] כשאר כל תעניות. ואנו נוהגין זה המנהג בכל תענית צבור שקורין בבקר ובערב ויחל משה כרב הונא דאמר מצפרא כנופיא, דגרסי' במגלה [כ"ט ע"א] לכל מפסיקין לראשי חדשים לחנוכה ולפורים לתעניות [ולמעמדות וליום הכפורים. ומקשינן בתעניות למה לי הפסקה, לקרו בצפרא [בעניינא] דיומא ולמנחתא] בתעניתא, אמר רב ששת בריה דרב אידי מסייע ליה לרב הונא דאמר מצפרא כנופיא, ולכך צריך להפסיק הפרשה ולקרות פרשת תענית, ומשמע מיהא דהלכה כרב הונא. מיהו איכא נוסחאי דגרסי בתרה והאידנא היכי עבדינן, אמר אביי מצפרא ועד פלגא דיומא מעיינינן במילי דמתא, מיכן ואילך רבעא דיומא קרינן ומפטרינן, וריבעא דיומא בענן רחמי. ומאן דגריס האידנא היכי עבדינן משמע דלית הלכתא כרב הונא. מיהו בספרים שלנו לא כתיב בהו(א) והאידנא היכי עבדינן, אלא היכא עבדינן, כלומר דמילתא אחריתי היא ולא פליג אדרב הונא, הלכך כיון דפשט מנהגא דידן לקרות בבקר ובערב ויחל הוא עקר. ואם באנו לעקר שמעתא הרי שנינו [בתענית ברכות וקללות, ולא ידעינן מי סלקן, ולא ברירא לן מילתא, ואיפשר למהוי ד]בתעניות של כ"ד ברכות הוו קרו להו.
בראש השנה ביומא קמא קרו וה' פקד את שרה עד והאלהים נסה, ומפטיר קרי בספרא תנינא [ו]בחדש השביעי באחד לחדש, ומפטיר ויהי איש אחד מן הרמתים עד וירם קרן משיחו. יום שני קרו והאלהים נסה עד סוף סדרא, ומפטיר בירמיה מצא חן במדבר עד רחם ארחמנו נאם ה'. יום הכפורים קרו בצפרא מן אחרי מות עד סוף פסקא וקרי מפטיר בפנחס מן ובעשור לחדש השביעי ומפטיר בישעיה ואמר סלו סלו עד כי פי ה' דבר, ובא לציון גואל ודבתריה ואני זאת בריתי. במנחה קרו מן כמעשה ארץ מצרים עד קדושים תהיו, ושלישי מפטיר ועלו מושיעים בהר ציון, ונבואת יונה כלה, ומי אל כמוך.
בחגא דמטלייא ביומא קמא וביומא תנינא קרו שור או כשב, ומפטיר קרי בפנחס ובחמשה עשר יום לחדש השביעי עד סוף פסקא, ומפטיר בזכריה הנה יום בא לה' עד סוף נבואתא. ויומא תנינא קרו כאיתמל ומפטיר במלכים מן ותשלם [כל] המלאכה עד ובידו מלא. יום ג' קרי כהן וביום השני, ולוי קרי וביום השלישי, וישראל קרי ביום השלישי, והדר קרי ישראל ביום השני. יום ד' כהן וביום השלישי, ולוי וביום הרביעי, וישראל ביום הרביעי, והדר ישראל ביום השלישי. יום ה' כהן וביום הרביעי, ולוי וביום החמשי, וישראל ביום החמשי, והדר ישראל ביום הרביעי. יום ו' כהן וביום החמשי, ולוי ביום הששי, וישראל ביום הששי, והדר ישראל ביום החמשי, יום ז' כהן וביום הששי, ולוי ביום השביעי, וישראל ביום השביעי, והדר ישראל ביום הששי. ואית דאמרי יום שלשי כהן קורא וביום השני, ולוי ביום השלישי, וישראל ביום השלישי, והדר ישראל קורא וביום השני וביום השלישי. וכן כל הימים הולכים כסדר הזה שישראל אחרון קורא שני ימים. יום שמיני קרו כל הבכור ומפטיר קרי בפנחס ביום השמיני עצרת תהיה לכם, ומפטיר במלכים ויהי ככלות שלמה עד סוף פסקא. ויש בספרי ספרד שכתוב בהן ביום אחרון של חג קורין מצות וחוקים [ובכורות] ואמר מר רב האיי ז"ל שמענו כי סימן הוא יש שקורין כי המצוה הזאת, ועדין קורין אותה בארץ ישראל, ויש שקורין אם בחקותי עד קוממיות בשביל ונתתי גשמיכם בעתם, כי הוא יום הזכרת גבורת גשמים, ויש שקורין כל הבכור. ואמר מר רב האיי ז"ל בדין הוא ביום אחרון שהוא כ"ב בתשרי לקרות ביום השביעי וביום השמיני אלא דמדלגינן ליה. ולי הכותב נראה כי היכי דבשני ימים טובים הראשונים אין אנו קורין אלא ביום הראשון בלבד, דאחר שעשינוהו קדש ליום טוב שני בכל תפלותינו וברכותינו אין אנו רוצין להזכיר בו יום חול, כך ביום השמיני אע"פ שהוא ספק שביעי אין אנו רוצים להזכיר בו יום חול, מפני שכבר עשינוהו קדש בכל תפלותינו וברכותינו. וכד מקלע שבתא בחלא דמועדא דמטלייא קרו ראה אתה אומר אלי עד לא תבשל [וקרי] מפטיר בענינא דיומא דמקלע ביה שבתא, אי מקלע ביום ששי קרי בשני ענינים ביום החמשי וביום הששי. והאי דקרינן כל יומא תרי ענינו משום ספיקא עבדי[נן]. ואמר מר רב כהן צדק בר מר רב איבומאי זצ"ל אין מנהג בשתי ישיבות לקרות בתורה במנחה ביום טוב, שלא תקן עזרא אלא במנחה של שבת, אבל של יום טוב לא תקן. ויום טוב שחל להיות בשבת קורין במנחה בפרשה הראויה לאותה שבת כשאר שבת, דספר תורה משום שבת קא קרי.
וביומא קדמאה דחנוכה קרו מכה תברכו עד ביום השני, יום שני כהן ולוי ביום השני וישראל ביום השלישי, יום שלישי קרו כהן ולוי ביום השלישי וישראל ביום הרביעי, יום רביעי כהן ולוי ביום הרביעי וישראל ביום החמשי, יום חמשי כהן ולוי ביום החמשי וישראל ביום הששי, יום ששי כהן ולוי ביום הששי וישראל ביום השביעי, יום שביעי כהן ולוי ביום השביעי וישראל ביום השמיני, יום שמיני קרו כהן ולוי וישראל מיום שמיני עד סוף סדרא וידבר אליו. וכד מקלע ריש ירחא דטבת בשבתא מפקין תלתא ספרי, בחד קרו בענינא דיומא, ובחד בראש חדש, ובחד בחנוכה, ומפטיר בחנוכה. וכד מקלע ריש ירחא דטבת בחולא קרו תלתא בראש חדש וחד בחנוכה. וכד מקלען שתי שבתות בחנוכה שבתא קמייתא מפטירין בנרות דזכריה, ובתריה בנרות דשלמה. וכל שאר ראשי חדשים דמקלען בשבתא מפטירין והיה מידי חדש בחדשו. וכד מקלע ריש ירחא בחד בשבתא מפטירין ויאמר לו יהונתן מחר חדש. ואי מקלע ריש ירחא בשבתא ובחד בשבתא מפטירין השמים כסאי עד מידי חדש בחדשו. ולא מקלע לעולם ראש חדש אדר אלא בזבד"ו, וכבר נהיגינן אנחנו בהן סימנא לארבע פרשיות זט"ו ב"ו ד"ד ובי"ו. והכי פרושו כד מקלע ראש חדש אדר ביום ז' מפסיקין בט"ו בו, וכד מקלע ביום ב' מפסיקין בששה בו, וכד מקלע ברביעי מפסיקין ברביעי בו, וכד מקלע ביום ו' מפסיקין שתי שבתות בשני בו ובששה עשר בו. וכד מקלע פרשת שקלים בואתה תצוה קרו שתא גברי מן ואתה תצוה עד ועשית כיור נחשת, והדר קרי מפטיר מכי תשא עד ועשית. ואי מקלע פרשת שקלים בכי תשא עצמה קרו שתא גברי מכי תשא עד סוף סדרא, והדר קרי מפטיר מכי תשא עד ועשית. ובירושלמי [מגילה פ"ה ה"ה] ר' לוי בשם ר' חמא ב"ר חנינא אין מפסיקין בין פרה לחדש, (א"ל) [אמר] רבי [לוי] סימנהון דאילין פרשייתא בין כוסות הללו אם רצה לשתות ישתה, בין שלישי לרביעי לא ישתה. בפורים קרו מן ויבא עמלק עד וישמע יתרו, אע"פ דתשעה פסוקי אינון לא ליקרו טפי, דהכי אמר מר רב יהודאי ז"ל. ואמר מר רב סעדיה מאי טעמא קרו בפורים ט' פסוקים, מפני שענינה אין בה יותר מט' פסוקים. ופרשת האזינו כבר נתנו בה חכמים סימן הזי"ו לך, והרבה מפרשין אותו בכמה ענינין, אבל מה שאנו מפרשין כך הוא, האזינו זכור, ירכיבהו, וירא ה', לו חכמו, כי אשא. ורב האיי ז"ל כתב הכי נהיגינן בקבלה מאבותינו האזינו, זכור, ימצאהו, וישמן, לולא, כי אשא.
<h2>דף לא:</h2>
וכתב הנגיד ז"ל סדר הפטרות של כל השנה בראשית, בורא השמים, אלה תולדות נח, רני עקרה, לך לך, למה תאמר יעקב, וירא אליו, ואשה אחת מנשי הנביאים, ויהיו חיי שרה, והמלך דוד זקן, תולדות יצחק, משא דבר ה' אל ישראל ביד מלאכי, ויצא יעקב, ועמי תלואים, וישלח יעקב, חזון עובדיה, וישב יעקב, על שלשה פשעי ישראל, ויהי מקץ, ויקץ שלמה, ויגש אליו, קח לך עץ אחד, ויחי יעקב, ויקרבו ימי דוד למות, ואלה שמות, דברי ירמיהו. אנו נוהגין לומר או יחזק במעוזי. וארא, בקבצי את בית ישראל, בא אל פרעה, משא מצרים הנה ה' רוכב על עב קל, ויהי בשלח, ודבורה אשה נביאה, וישמע יתרו, בשנת מות המלך עוזיהו, ואלה המשפטים, אחר כרות המלך צדקיהו, ויקחו לי תרומה, וה' נתן חכמה לשלמה, ואתה תצוה, הגד (אל) [את] בית ישראל את הבית, כי תשא, וישלח אחאב, ויקהל, ושלח המלך שלמה ויקח את חירם מצור, ואלה פקודי, ויעש חירם, ויקרא, עם זו יצרתי לי, צו את אהרן, עולותיכם ספו על זבחיכם, ויהי ביום השמיני, ויוסף עוד דוד, אשה כי תזריע, ואיש בא מבעל שלישה, זאת תהיה, וארבעה אנשים היו מצורעים, אחרי מות, התשפוט התשפוט, קדשים תהיו, בית ישראל יושבים על אדמתם. ויש אומרים הודע את ירושלים. אמור אל הכהנים, והכהנים הלוים בני צדוק, בהר סיני, הנה חנמאל בן שלום, אם בחקותי, ה' עוזי ומעוזי, במדבר סיני, והיה מספר בני ישראל, נשא, ויהי איש אחד מצרעה, בהעלותך, רני ושמחי, שלח לך, וישלח יהושע בן נון, ויקח קרח, ויאמר שמואל אל העם לכו, זאת חקת התורה, ויפתח הגלעדי, וירא בלק, והיה שארית יעקב, פנחס, בזמן שנקרא קודם צום הרביעי, ויד ה' היתה אל אליהו. ואנו כך נתנו לנו זקננו סימן ד"ש אנו"ע אר"ק ש"ש. ופירושו שלש שבתות שבין צום הרביעי לצום החמישי בראשונה מפטירין דברי ירמיהו, בשניה שמעו דבר ה' מה מצאו אבתיכם, ובשלישית איכה היתה לזונה, ובשבת הסמוכה לתשעה באב מאחריה נחמו נחמו עמי, שניה לה ותאמר ציון, שלישית עניה סוערה, רביעית אנכי אנכי הוא מנחמכם, חמישית רני עקרה, ששית קומי אורי, ובשבת הסמוכה לראש השנה מלפניו, שוש אשיש, ובשבת הסמוכה לו מאחוריו, שובה ישראל, ואם חלה שבת בין יום כפור לחג מפטירין וידבר דוד. ואמר מר רב סעדיא ז"ל צריכין להפטיר בשבת שבין ראש השנה ליום כפור, דרשו ה' בהמצאו, ובשבת שבין יום כפור לחג, וידבר דוד. והאידנא נהגו בשבת שלפני ראש השנה שובה, ובין ראש השנה לצום כפור דרשו, ובין כפור לחג שוש אשיש.
וסדר הסדרים של כל השנה איכא מנהגות, איכא דעבדי בסימן פקיד ופסח, סגיר ופסח, מנו ועצרו, צום וצלי, קום ותקע, ואיכא דעבדי פקיד ופסח בין בפשוט בין במעובר, אבל מנו ועצרו וצום וצלי וקום ותקע כל העולם שוין בו, שהוא תקנת עזרא שיהיו [כלין] קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ושל משנה תורה קודם ראש השנה. ולכך נהגו לומר ראשי המטות ואלה מסעי בבת אחת ולחלוק אתם נצבים, מפני תקנת עזרא, כי באתם נצבים קצת מקללות וצריך לנו לאומרן קודם ראש השנה.
<h2>דף לב.</h2>
העומד לקרות בתורה פותח ורואה ואוחז ספר תורה ואומר [ברכו את ה' המבורך, והם עונין אחריו] ברוך ה' המבורך לעולם ועד. ואמר רב סעדיה שאף הוא עונה עמהן. ומברך על התורה, ואחר שקרא מברך לאחריו והן עונין אמן, ואם הוא עונה עמהן הרי זה חכם. והעונה אמן אחר המברך בתורה אע"פ שלא שמע הברכה לא הוי בכלל אמן יתומה, מההוא דגרסינן בפרק החליל [סוכה נ"א ע"ב], וכיון שהגיע לענות אמן הלה מניף בסודרין והן עונין אמן, וקא מקשו רבואתא על הדין מימרא אחרינא דאין עונין אמן יתומה, והא הכא דלא שמעי ברכה אלא בהנפת סודרין לבדו וענו אמן ונפקי, וקא מפרקי רבואתא דבקריאת ספר תורה בלבד היו עושין כן, ולא בתפלה, ולא בדבר שהשליח מוציא אחרים ידי חובתן. והכי איתא בגמרא דסוכה דבני מערבא [פ"ה ה"א] ובימה של עץ באמצע וחזן הכנסת עומד עליה, עמד אחד מהן לקרות בתורה היה הממונה מניף בסודרין והן עונין אמן, ועל כל ברכה וברכה שהמברך מברך היה הממונה מניף בסודרין, והן עונין אמן.
וכתב הנגיד ז"ל הכי אמר רב סעדיה ז"ל הקורא בתורה לא ישען לכתל ולא לעמוד וכן המתרגם, ולא ידענא מהיכא. א"ר פרנך א"ר יוחנן האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום בלא אותה מצוה, הלכך אין שליח צבור רשאי להפשיט ספר תורה בצבור משום כבוד צבור. ואמר מר רב יהודאי ז"ל כי אמור רבנן [מגילה כ"ט ע"א] מביאין שלש תורות בדאיכא, ואי ליכא אלא חד ליכרכיה וליקרי ולא ליכרכיה ברבים. ואמר מר רב נטרונאי ז"ל מוטב לגוללו בצבור ולא ליבטיל מלקרות, וכל שכן שאפשר לגוללו בצד אחד בבית הכנסת שלא בפני הצבור. ואמר רב מתתיה ז"ל דלא ליכרכיה בפרהסיא כלל. ודרב נטרונאי עדיף.
גרסי' בפרק הרואה [ברכות נ"ה ע"א] אמר רב יהודה שלשה דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם, מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא, ומי שנותנין לו כוס של ברכה לברך ואינו מברך, ומי שמנהיג עצמו ברבנות, מיוסף, כוס של ברכה לברך דכתיב ואברכה מברכיך, ספר תורה לקרות דכתיב כי היא חייך ואורך ימיך. מכלל שהקורא בתורה כהלכתו מאריכין לו ימיו ושנותיו, וכתיב כי בי ירבו ימיך, וכתיב ארך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד.
והחזן קורא אותו שיקרא בתורה ואומר לו כהן קרא כהן, או כהן קרא בכהן, שאין רשאי לעמוד ולקרות עד שיאמרו לו קרא, שאין אדם מבזבז לו. וכשעומד לקרות עונין הצבור ואומרי' תורת ה' תמימה וכו' ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. ועוד מוספין פסוק זה האל תמים דרכו וגו', ובאלו הפסוקים יש בהם מ' תיבות בין כלן, כנגד מ' יום שנתנה בהן תורה.
וכהן אחר כהן לא יקרא [גיטין נ"ט ע"ב] משום פגמו של ראשון, ולוי אחר לוי לא יקרא משום פגם שניהם. ואם אין כהן נתפרדה חבילה, כלומר שאין קורא לוי כלל אלא ישראל גדול הצבור. ואם אין שם לוי, קורא אותו [כהן] עצמו, אחד בשביל עצמו ואחד בשביל לוי. ואמר מר רב נטרונאי ז"ל כהן שנשתמד וחוזר בו אינו קורא בתורה ראשון, ואינו נושא את כפיו משום דאחליה לקדושתיה, ותנן [מנחות ק"ט ע"א] הכהנים ששמשו בבית חניו לא ישמשו במקדש בירושלים, ואין צריך לומר לדבר אחר, שנאמר אך לא יעלו כהני הבמות אל (ה)מזבח וגו', הרי הן כבעלי מומין, חולקין ואוכלין, אבל לא מקריבין. ואמר רב שמואל הכהן בעסק כהן שנטמא למתים אע"פ שאינו משבעה מיתי מצוה קרוביו ונגע בו בשגגה, אינו נפסל מן הדוכן, [עד שיטמא למתים שאינן משבעה קרובים במזיד, כי אז יפסל מן הדוכן] ומכל מעלות כהונה עד שישוב ויחזור, דתנן [בכורות מ"ה ע"ב] הנושא נשים בעבירה פסול עד שידור בהנאה, והמטמא למתים פסול עד שיקבל עליו שלא יהא מטמא למתים, ועל זה הקשו למה הצריכו לנושא נשים בעבירה הדרת הנאה, ולא הצריכו כך לכהן המטמא למתים, ופירוקו שזה יצרו תוקפו [וזה אין יצרו תוקפו]. והכהן הזה מתרין בו להזהר מן השגגה, שאנו חייבין לקדשו בעל כרחו, שנאמר וקדשתו, ואמרי' [יבמות פ"ח ע"ב] מנין שאם לא רצה נכפנו, ת"ל וקדשתו בעל כרחו. ושני כהנים חתנים בשבת אחת כהן אחר כהן לא יקרא, ואותן שקראו בשני ספרי בענין אחד לא יפה עשו ולא שרי למעבד הכי, דבהדיא אמרי' [מגילה כ"א ע"ב] ובלבד שלא יהיו שנים קורין. ומנהג שלנו כהן קורא ראשון והדר לוי והדר ישראל, והדר מוקמי חתן שני וקרו ליה בכהונה וקאי, והדר קרו ללוי בלויות, וקרו אחריו ישראל, או קרי כהן שני במקום ישראל שלישי לראשון, [ואחריו לוי ואחריו ישראל], ואי הוה עוד כהן שלישי חתן עבדינן הכי. וההוא דקשישא ודגמיר או דחשיב, שפיר דמי לאקדומיה. וחתן סומא לא אפשר למיתן ליה ספר תורה, דמעשה התול בעלמא הוא, דתנן [מגילה כ"ד ע"א] סומא לא יקרא בתורה, והכי קאמ' לא יקרא על פה במקום מי שקורא בכתב, דקיימ' לן [גיטין ס' ע"ב] דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה, אבל לאוקמי אינש אחרינא שפותח ורואה ומברך ועומד מצדו, שפיר דמי. ואמר בתשובה אחרת ואיכא מנהגא הכא היכא דנפישי כהנים בצבורא ולא נפישי ישראל, דקרי כהן, ואחריו לוי, ואחריו ישראל, והדר אמר שליחא דצבורא ר' פלוני כהן ליקום, וקאי כהן, ובתריה רב פלוני לוי ליקום, וקאי לוי, ובתריה רב ישראל. וקא מתעביד [הכי] קמי רבואתא וליכא מערער. ונשאל ממר רב האיי ז"ל על כהן קטן לקרות בתורה ראשון. ופשטה מדתנן [מגילה כ"ד ע"א] קטן קורא בתורה ומתרגם, וכשקורא עולה למנין שבעה. וכשר הוא שיקרא שמיני ומפטיר בנביא, ואין בהפטרת [קטן] פגם לצבור אלא דרך ארץ. והישר לעשות שיעמוד אדם חשוב וגדול בין לקרות ראשון בין להפטיר, ומעמידין קטן לקרות ראשון ולהפטיר מפני כבוד אביו. ואם על (ה)פגם הכהן חששתם שעומד שמיני לקרות בתורה ולהפטיר בנביא, אין בזאת פגם כל עקר, ומעשים בכל יום כהנים מפטירין. וכהן קורא ראשון ואם בא לחלוק כבוד למי שגדול ממנו אינו רשאי, דחיישי' דילמא אתי לאנצויי. ודוקא בשבתות וימים טובים דשכיחי רבים, אבל שני וחמשי לא יקרא כהן, אלא יניח לקרות תחלה החכמים. ואפילו בשבתות וימים טובים אם יש גאון או רב מובהק וראש ישיבה דכולי עלמא כייפין ליה, מותר לכהן לחלוק לו כבוד, דליכא למיחש לאנצויי, דהא כולי עלמא כייפין ליה.
